הסיפור האישי שלי

מאת: סמנטה אמית

זהו סיפורי האישי על  הדרך בה כתבתי את ספרי הראשון ועל מה שקרה מאחורי הקלעים של הכתיבה: ההתרגשות הגדולה ויחד עם זאת המאבק שלי בחוסר ביטחון, בחרדה ובמתח שהיו חלק נכבד ממסע זה.

כמאמנת (קואצ׳רית)  ומנחה המשתמשת בטכניקות מיינדפולנס – כלומר שימוש במודעות מרגע לרגע ללא שיפוט, על מנת להגיע אל ה׳עצמי הטוב ביותר׳, ב – 2014 הייתי בוועדה המארגנת של הכנס השנתי למאמנים.  פה פגשתי את המרצה הראשי שלנו, פרופ' יונתן פאסמור (Jonathan Passmore) מלונדון.
קל מאוד היה להעריץ את פאסמור.  הוא פסיכולוג עם חמישה תארים, בעל חוש הומור ואב ראוי לציון.  הוא הביא איתו לכנס בישראל את בתו בת החמש – ביאטריס. ממש נפעמתי.

בסיום הכנס נערכה ארוחה חגיגית לחברי הוועדה.  יונתן ואני פטפטנו במהלך הארוחה, בה הוא סיפר שהוא אמור לעזוב למחרת בערב ורוצה לבלות את יומו האחרון בישראל עם בתו על החוף.  דצמבר בישראל הוא חודש חורפי, אך הדבר היפה בישראל הוא שהחורפים שלנו מאוד דומים לימי הקיץ באנגליה.  הצעתי להצטרף ליונתן ולהביא את בתי מיקה בת החמש.

למחרת, בורכנו ביום חורפי, שמשי ונפלא.  השמים היו בהירים והטמפרטורה היתה C22⁰ .  התרשמתי מיונתן פעם נוספת.  צפיתי באינטראקציה ובתקשורת שלו עם בתו­.  היתה תערובת מושלמת של אהבה, בהירות והעצמה.  הוא היה שואל אותה במקום לומר לה את התשובה.

בשעה שמיקה וביאטריס שיחקו בחול, יונתן ואני שוחחנו על כל מיני נושאי עניין.  הוא סיפר על הספרים שהוא כתב ואני שיתפתי אותו בסיפורים על הדרכים בהן אני משתמשת במיינדפולנס באימון ובסדנאות מנהיגות שאני מנחה.
יונתן הציב בפני אתגר: לחלוק את ידיעותי על מיינדפולנס באמצעות כתיבת ספר מעשי.  העלינו רעיונות כיצד ניתן לעשות זאת, ובסופו של היום ציינתי בפניו שאם הוא יהיה שותף לכתיבה ייתכן שזה יגיע לידי ביצוע.

אתם צריכים להבין שאני טיפוס שמתרגש מהרבה דברים.  שותפות עם מישהו עוזרת לי להשאר במסלול ולהיות ממוקדת בצעד הבא שהסכמתי לו.  מעבר לכך, הייתי מודעת לכך שאין לי שום מושג ראשוני בכתיבת ספר ושאני אצטרך מנטור מנוסה.

יונתן הסכים לארגן שיחת סקייפ איתי, כך שנוכל להמשיך ולשוחח על כתיבת הספר.  אני זוכרת שכשעזבתי באותו יום את החוף הרגשתי התרוממות רוח ומאוד מאושרת.  הרגשתי שהפרוייקט החדש הזה היה בשבילי כמו זריקת אדרנלין.
אך כשהגעתי הביתה, התחיל לכרסם בי הספק.  מי אני שאכתוב ספר עם מישהו כל כך חכם ומפורסם?  הרגשתי שביני ובין יונתן עם חמשת התארים שלו מפריד עולם ומלואו.  שמתי את רעיון הספר בצד, אך אחרי כמה חודשים נפגשנו לשיחת הסקייפ.

העניינים התקדמו במהירות.  יונתן היה מאוד מעשי.  הוא הנחה אותי וענה על השאלות שלי.  הוא גרם להכל להיראות קל.  אחרי מספר שיחות טלפון היו לנו השלד והפורמט של הספר.  הוא התחיל להכין את ההצעה שישלח למוציאים לאור ואני התחלתי לכתוב את הפרק הראשון.  שלחתי את הפרק הראשון ליונתן.  קיבלתי ממנו עידוד רב והוא ביקש ממני להמשיך לכתוב את הפרק הבא.

נעשיתי מתוחה.  חששתי מהרבה דברים, כמו מה יקרה אם הכתיבה שלי לא תהיה מספיק טובה ומה על בזבוז הזמן אם הספר לא יתממש בכלל.  מה שהיה מעניין הוא שהייתי מודעת לחרדה ולמתח שלי המשולבים עם ההתרגשות בהשלמת הספר.  התבדחתי שאני כותבת ספר שימושי על מיינדפולנס עבורי.  ובאמת, תרגילי המיינדפולנס שכתבתי עליהם בספר עזרו לי מאוד.

אבל לקח לי הרבה זמן לכתוב.  החששות שלי גברו ככל שהזמן עבר ועדיין לא קבלנו שום תשובה חיובית מהמו"ל.  יונתן שלח מספר רב של הצעות למוציאים לאור, אך לא קיבלנו שום הצעה מהם.  אז אני הפסקתי לכתוב.  לא הייתי מעוניינת בהוצאה עצמית ולא רציתי לכתוב עד שיהיה לנו מו"ל וודאי.

מספר חודשים מאוחר יותר התקבלה הצעה מנובה סיינס מפיצים בניו יורק. פלח השוק שאליו נובה מכוונת הוא ספריות של אוניברסיטאות.  הספרים שלהם אקדמיים וממוקדים מדעית.  הרגשתי הקלה על שדחיתי את הכתיבה.  אלא שעכשיו החרדה שלי הגיעה לשיאים חדשים והייתי משוכנעת שאין לי מספיק עומק.  מחשבות כמו "את לא מספיק טובה" המשיכו לצוץ במוחי.
יחד עם זאת היה לי את השותף המושלם לכתיבה.  יונתן השקיע בהתמקדות במחקר ובמדע של מיינדפולנס.  לכל פרק יהיה סיפור, מעט למידה, תרגילים ומחקר.  זה עבד היטב.  הספר קיבל צורה פרק אחר פרק.  אני פניתי לידידי הקרובים שהיוו בשבילי השראה לאורך כל המסע הזה וביקשתי מהם לערוך פרק אחד או שניים.  יונתן ביקש מעמית לתת אישור סופי לעריכה של הספר.  המו"ל הסכים לערוך מספר רב של שינויים שביקשנו. 

ב – 13 בספטמבר 2017, כמעט שלוש שנים אחרי הפגישה הראשונה עם השותף לכתיבה שלי, התרגשתי והרגשתי התרוממות רוח כשקיבלתי את העותק הפיזי הראשון של ספרי.
התהליך פקח לי את העיניים.  זה עדיין מרגיש כמו חלום.  הייתי בהרפתקה מקצועית, מרחיבה את עצמי, את הבחירות שלי ואת ההחלטות שלי.  בטחתי באחרים ודרך שותפות ושיתופיות עם יונתן השגתי הרבה יותר ממה שדמיינתי.

אני מאחלת לכם שיהיה לכם האומץ לקפוץ מאזור הנוחות שלכם ולחלום בגדול.  קחו את הזמן לעצור ולשאול את עצמכם:  מה חשוב לי?  במה הייתי רוצה להשקיע ולגרום לו להתרחש?

• מה החלום שלי?
• את מי אוכל לשתף כדי שהחלום יתממש?
• איזו עזרה ותמיכה אצטרך?
• כיצד אוכל לנהל את הפחד שלי ואת החרדה שלי כשאני צועד במסע לקראת משהו שהוא גדול ממני?